Shabbath
Daf 64b
משנה: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד חַייָב. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע רִבִּי עֲקִיבָה מְחַייֵב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
Traduction
Celui qui jette un objet d’une propriété privée sur la voie publique, ou à l’inverse, de la voie publique chez un particulier, est condamnable; si c’est d’une propriété privée dans une autre, séparée par la voie publique, on est coupable selon R. aqiba. Les autres sages le permettent.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. מפורש בפ''ק בהלכה א' איזהו רה''י ואיזהו ר''ה ומהו הכרמלית ומקום הפטור:
מרה''י לרה''י ור''ה באמצע ר''ע מחייב. האי תנא דמתני' ס''ל דלמעלה מעשרה פליגי דר''ע סבר ילפינן זורק ממושיט מה מושיט למעלה מי' חייב שכך היתה במשכן שהעגלות היו גבוהות עשרה ומישיטין הקרשי' מזו לזו כדקאמר לקמן במתני' וא''כ היתה הושטה מרה''י לרה''י דרך ר''ה למעלה מי' כך הזורק למעלה מי' חייב וחכמים סברי דלא ילפינן זורק ממושיט והיינו דקתני אבתרה כיצד ולפרש מילתייהו דרבנן. ולמ''ד דמוקי פלוגתייהו במלמטה מי' ופליגי אי אמרי' קלוטה באויר ר''ה כמי שהונחה דמיא או לא אבל בלמעלה מי' לד''ה פטור בזורק איהו לא קתני כיצד בסיפא דלא שייכא אמילתייהו דרבנן דבהא כ''ע מודו וה''ק בגמ':
הלכה: ז'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי חֲנִינָה. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁנְּטָלָן הוּא. אֲבָל אִם נְטָלָן אַחֵר מָאוּסִין הֵן. דִּבְרֵי חֲכָמִים. רִבִּי אָחָא רִבִּי נָחוּם בְּשֵׁם רַב. לְעוֹלָם אֵינוֹ חַייָב עַד שֶׁיִּטְלֶנּוּ בִקְרֶסְטֶל. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. הַגּוֹדֶלֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם בּוֹנֶה. וְאַתְיא כְּהַהִיא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בְּנָייָה. בְּאַתְרִין צְווָחִין לַקַּלְעִיתָא בָּנִייָתָא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. לֹא מִסְתַּבְּרָא דְלָא מִשׁוּם אֲרִיג. מִחְלְפָא שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָא. דְּתַמָּן אָמַר רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָקּוֹלֵעַ שָׁלֹשׁ נֵימִין בָּאָדָם חַייָב מִשׁוּם אֲרִיג. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. לֹא טְווִי וַאֲרִיג הוּא. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. כָּאן בִּמְרוּבָּה וְכָאן בִּמְמוּעַט. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בָּאָדָם. אֲבָל בִּבְהֵמָה טָהוֹר. כְּהְדְא דְתַנֵּי. הָעוֹשֶׂה פַסִיקִיָּא לִילָבֵב לִישַּׁפֵּר לְהַדֵּיק בָּהּ אֶת הַמַּרְצוּפִין לִתְלוֹתָהּ בְּצַוָּאר בְּהֵמָה. טָהוֹר. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בִּפְשׁוּטִין. 64b אֲבָל בִּמְקוּפָּלִין בֵּין בָּאָדָם בֵּין בִּבְהֵמָה טָמֵא. הַכּוֹחֶלֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם כּוֹתֶבֶת. הַפּוֹקֶסֶת חַייֶבֶת מִשּׁוּם צוֹבַעַת.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Yossé b. Hanina: la discussion de la Mishna (10,6) a lieu lorsqu’on coupe ses ongles soi-même et on les arrange bien; mais si ce travail est fait par un autre, les ongles deviennent répugnants (et, en ce cas, R. Eliézer même ne prononce pas de culpabilité). En quel cas les autres sages le défendent-ils? Selon eux, dit R. Aha ou R. Nahum au nom de Rav, on n’est jamais coupable que lorsqu’on les coupe avec des ciseaux, couri''. R. Abahou dit au nom de R. Yossé b. Hanina: la femme qui tresse des nattes est coupable de construction; c’est ainsi que R. Yohanan dit au nom de Rabbi: dans mon village, on appelle la coiffeuse une constructrice. Il me semble au contraire, dit R. Zeira, qu’elle n’est pas coupable du fait de construire, mais de celui de tisser. N’est-il pas en contradiction avec lui-même, puisqu’ailleurs R. Zeira ou R. Hiya dit au nom de R. Yohanan que, si l’on natte seulement ensemble 3 cheveux d’un homme, on est coupable d’avoir tissé; sur quoi, R. Zeira ajoute que ce mode de dresser les cheveux n’est pas un tissu, tandis qu’ici il condamne pour ce fait la coiffeuse? C’est qu’ici elle est coupable en raison du grand nombre de cheveux nattés, tandis qu’ailleurs il s’agit seulement d’un peu. Même R. Yohanan, qui traite ce faible nattage de tissu, ne parle que des hommes, et en ce cas le travail est sérieux, susceptible d’impureté; mais s’il s’agit de poils d’animaux (ou pour eux), l’œuvre restera pure. Ainsi, l’on a enseigné: si l’on confectionne une ceinture nattée (non tissée), soit pour garantir le cœur de la bête, soit pour l’orner, soit pour y consolider le bât, soit pour la suspendre au cou de la bête, elle restera pure (c’est un simple ornement); ce n’est vrai, toutefois, que si cette natte est unie, mais lorsqu’elle est double et peut servir à contenir des objets, elle est susceptible d’impureté à titre d’objet utile, qu’elle serve à l’homme ou à l’animal. – La femme qui se teint les cils est coupable comme si elle écrivait (puisqu’elle dessine autour de l’œil); celle qui divise les cheveux sur le crâne accomplit une sorte de teinture, en marquant la raie.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מה פליגין. ר''א וחכמים בשנטלן הוא לעצמו לצפרניו ולשערו דבהא ר''א מחייב אבל אם נטלן אחר אפי' לר''א פטור מפני שמאוסין הן לו ואינו מאמן את ידיו ליטלן:
דברי חכמים ר' אחא וכו'. כלומר ולדברי חכמים קאמר ר' אחא בשם רב דלעולם אינו חייב בין לו בין לאחר עד שיטלנו בקרוסטל הוא גניסטרא דדוקא בכלי הוא דמחייבי אבל ביד לעולם פטור:
באתרין. במקומנו קורין לקלעיתא בנייתא שהיא כדרך בנין:
אמר ר' זעירא לא מסתברא. דאין זה בונה אלא משום אריג הוא שהקליעה כאריגה היא:
מחלפא שיטתיה דר' זעירא דתמן אמר. על מה ששנו תמן בשם ר' יוחנן הקולע שלש נימין באדם חייב עליו משום אריג ואמר ר' זעירא עלה וכי לא טווי ואריג היא שהרי בתחלה מחליקן באצבעותיו והוי כטוה וליחייב שתים:
והכא הוא אומר הכין. בתמיה דאין בקליעה אלא משום אריגה:
כאן במרובה. שקולע הרבה וצריך לחלקן ומיחייב נמי משום טוויה לר' זעירא וכאן שאינו קולע אלא מעט בראשי השערות ואין בזה אלא משום אורג:
הדא דאת אמר באדם אבל בבהמה טהור. אהא דקאמר הקולע שלש נימין באדם דהוי אריג קאי ומפרש לה מאי באדם לצורך אדם כגון שעושה לתלות בצואר בתו וכיוצא בזה דהוי כאריג לענין שבת ומשום דזה מיקרי אריג לענין טומאה כדתנינן בפכ''ז דכלים הבגד מטמא משום חמשה שמות וכו' מוסיף עליו השק שהוא מטמא משום אריג ועלה קאמר דוקא בשארג הנימין לתלות בצואר אדם אבל אם לתלות בצואר בהמה טהור כהדא דתני וכו':
פסיקיא. רצועה רחבה מהאריג:
ללבב. ללבב ולחבר או לשפר או להדוק בה את המרצופין של עור או לתלותו בצואר בהמה טהור דכל משמשי כלים ושל בהמה טהורין מלקבל טומא':
הדא דאת אמר. דבשל בהמה טהורין. בפשוטין ולא עשאן בכפליים ואינן עומדות אלא לבהמה אבל במכופלין בין עשאן לאדם בין עשאן לבהמה טמאין משום שכשהם מכופלין ראוין הן לתלות גם על האדם שהן עשויין לנוי ואפי' עשאן מתחלה לבהמה מקבלין טומאה:
משום צובעת. דכשפוקסת שערה צובעת אותן. א''נ דמפרש לפוקסת על פניה היא מלשון פרכוס והמעברת שרק על פניה ה''ז משום צובעת כדאמרי' לעיל פ' כלל גדול:
מה פליגין. ר''ש ורבנן בתולש מעציץ נקוב בשלא תלש מכנגד הנקב שבו אבל אם תלש מכנגד הנקב אף ר''ש מודה דכנגד הנקב יונק הוא מקרקע וחשיב כמחובר:
הלכה: הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד כול'. זְרִיקָה תוֹלְדַת הוֹצָאָה הִיא.
Traduction
La défense de jeter est une dérivation de celle du transport d’un lieu à un autre;
Pnei Moshe non traduit
גמ' זריקה תולדה דהוצאה היא. כלומר אע''ג דהיתה נמי במשכן כמו הוצאה כמפורש לעיל בפ''ק דזרוקה מרה''י לר''ה היתה במשכן מ''מ קרינן לה תולדה ולא אב דהואיל והן מלאכות גרועות לפיכך הוצאה אע''ג דמלאכה גרועה היא קרינן לה אב לפי דאית בה שתים כתיבא בקרא וגם היתה במשכן אבל זריקה דלא כתיבא לא הויא אלא תולדה דהוצאה ואע''פ שהיתה במשכן:
יִצְחָק בַּר אוֹרִיוֹן אָמַר. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁלֹּא תָלַשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב. אֲבָל אִם תָּלַשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב אַף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. רִבִּי יִרְמְיָה בָעֵי. הָיָה כוּלּוֹ בָאָרֶץ וְנֶקֶב חוּץ לָאָרֶץ. אַשְׁכְּחַת אֲמַר. מַה דִצְרִיכָא לְרִבִּי יִרְמְיָה פְּשִׁיטָה לְיִצְחָק בַּר אוֹרִיוֹן. אִילֵּין אִינּוּן. וְהָא אִית לָךְ חוֹרָנִייָן. עָצִיץ נָקוּב מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בַּכֶּרֶם. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַייָב וּמִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר. רִבִּי יוּסֵה אָמַר לָהּ סְתָם. רִבִּי חֲנַנְיָה מַטֵּי בָהּ בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. הַתּוֹרָה רִיבָת בְּטָהֳרַת זְרָעִים. מַה טַעַם. וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל כָּל זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ וגו'.
Traduction
Isaac b. Orion dit: la discussion de la Mishna entre R. Simon et les autres rabbins a lieu lorsqu’on n’a pas arraché de racine située en face du trou de ce pot; car, si l’on arrache une telle racine, R. Simon reconnaît aussi la culpabilité, vu qu’elle est en ce cas comme adhérente à la terre. R. Jérémie demanda s’il y a aussi discussion au cas où le pot entier se trouve posé à terre, mais le trou seul (vis-à-vis duquel est la racine) serait en dehors de ce contact. Est-ce qu’en ce cas, de non adhérence, tous n’admettent pas la dispense? Il se trouve qu’au cas où R. Jérémie pose la question du doute, elle est simplifiée selon R. Isaac b. Orion (452)''Selon lui, tout dépend de la situation du trou: s'il est près de la terre, la racine sera comme adhérente, et il et défendu de l'arracher; s'il est en dehors, c'est un point discutable entre R. Simon et les autres.''. Il y a encore d’autres cas de divergence pour le pot troué – (453)Suit leur énoncé, déjà cité (Kilayim 7, 8)..
Pnei Moshe non traduit
ר' ירמיה בעי. בדינא דעציץ נקוב היה כולו עומד בארץ והנקב שלו הוא כנגד חוץ לארץ מהו אי אמרינן דעיקר יניקה היא ממה שכנגד הנקב וא''כ כיונק מח''ל ופטור ממעשרות או דילמא מכיון דכולו עומד בארץ מלבד מקום הנקב בתר כולו שדינן ליה ומיחייב במעשרו':
אשכחת אמר. נמצינו למידין דמאי דמספקא ליה לר' ירמיה פשיטא ליה ליצחק בר אוריון דהא קאמר מה שהיא כנגד הנקב אף ר''ש מודה אלמא לדידיה מקום הנקב הוא העיקר:
אילין אינון והא אית לך חורנין. עיקרא דהאי מילתא לעיל בסוף פ''ז דכלאים איתמר ואגב דקחשיב ליה נמי להתולש דתנינן ליה הכא מייתי נמי להא. דהתם גרסי' על המתני' עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש ר''ש אומר זה וזה אוסרין ולא מקדשין ומייתי לה התם להתוספתא דפ''ד דכלאים אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים בלבד ועלה הוא דקאמר דכר''ש הוא דאתא ברם כרבנן אות לך חורנין יש דברים אחרים ג''כ ביניהן כדקחשיב ואזיל עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים. כדתנן בפ''ג דעוקצין וד''ה היא ובהא אף ר''ש מודה:
ר' יוסה אמר לה סתם. להא דלקמן ור' חנינא משיבה בשם ר' שמואל בר יצחק דמפרש טעמא דר''ש דמודה לחלק לענין הכשר זרעים דעציץ נקוב במחובר הוא ואינו מכשיר ואע''ג דלכל מילי לדידיה כתלוש מחשביה משום שהתורה רבתה טהרה בזרעים מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ודרשינן בדרך שאדם מוציא לזריעה והיינו בתלוש ואהני הני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהוא דכשהוא נקוב חשיב כמחובר לענין זה:
הדרן עלך פרק המצניע
Shabbath
Daf 65a
וְלֹא שַׁנְייָא בֵין עַל דַּעְתֵּיהּ בֵּין עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנְן. וְהוּא שֶׁנָּחָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי. אֲפִילוּ לֹא נָחָה. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּרַבָּנְן. וְהוּא שֶׁנָּחָה. דְּאָמַר רִבִּי בָּא בַּר חוּנָה בְשֵׁם רַב. לֹא חִייֵב רִבִּי אֶלָּא עַל יְדֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד מְקוּרָה. 65a מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָֽמְרָה. אֲפִילוּ אֵינָהּ מְקוּרָה. דָּאָמַר רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְהוּא שֶׁתֵּרֵד לָאֲוֵיר מְחִיצוֹת. רִבִּי אִימִּי בְעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִיתָא דְרִבִּי. דְּרִבִּי עֲבַד אֲוֵיר מְחִיצוֹת כְּמַמָּשָׁן. אָמַר לֵיהּ. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. הָכָא בְגִיטִּין. וִיתִיבִינֵיהּ. רִבִּי אוֹמֵר. מְקוּרָה. וְאַתְּ אָֽמְרָת. אֵינָהּ מְקוּרָה. מַה בֵין גִּיטִּין מַה בֵין שַׁבָּת. אָמַר רִבִּי אִילָּא. בְּשַׁבָּת כָּתוּב לֹא תַֽעֲשֶׂ֙ה כָל מְלָאכָ֜ה. וְנַעֲשִׂית הִיא מֵאֵילֶיהָ. בְּרַם הָכָא הַתּוֹרָה אָֽמְרָה וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ. בִּרְשׁוּתָהּ.
Traduction
et il importe peu que l’on suive l’opinion de Rabbi, ou celle des autres sages, à l’égard de la discussion dans la Mishna entre R. aqiba et son interlocuteur: il faut, en tous cas, pour entraîner la culpabilité, que l’objet parti de la voie publique se soit arrêté dans un bien privé. Mais n’est-on pas coupable, selon Rabbi (454)Puisqu'un objet jeté d'une voie publique à une autre, enpassant par un bien privé, constitue 2 fautes, selon Rabbi., même si l’objet n’a fait que passer par un emplacement différent, sans s’y être arrêté dans une propriété privée couverte (non, comme dit la Mishna, dans une cour particulière découverte. C’est l’avis de R. Yohanan (opposé à Rav) qui déclare la culpabilité même lorsque la propriété particulière en question n’est pas couverte, puisque R. Imi dit en son nom qu’il faut au moins que l’objet jeté (455)L'acte de divorce, (Gitin 8, 3). parvienne à l’air contenu entre les murs de la propriété privée. Mais, demanda R. Imi en présence de R. Yohanan, notre Mishna n’est-elle pas conforme à Rabbi seul (456)Ce n'est ni l'avis de R. Akiba, qui prononce la culpabilité même sans l'air des murs, ni des autres rabbins qui n'admettent pas la consolidation imaginaire de l'air., qui considère l’air contenu entre des murs comme un corps déjà solidifié (457)De façon que, même avant sa chute, l'objet qui y passe est censé y séjourner (ci-dessus, 1, 1).? Non, fut-il répondu, tous admettent cette hypothèse du corps solide, parce qu’il en est question au sujet de la transmission de l’acte de divorce (pour lequel tous sont d’accord). Une autre objection a été présentée: si Rabbi admet seulement la culpabilité au cas où on l’a jeté dans un endroit couvert, notre Mishna ne saurait être justifiable même d’après son avis (ni d’après R. aqiba, ni selon les autres sages)? Devant donc admettre que, selon R. Yohanan, Rabbi prononce aussi la culpabilité pour avoir jeté l’objet dans un endroit découvert, à quoi bon établir une distinction entre le Shabat et le divorce (458)Jér. Ib. ( 49c)., en disant que pour ce dernier seul les autres sages admettent la solidification imaginaire de l’air? C’est que, répondit R. Ila, pour le Shabat il est dit (Ex 20, 10) tu ne feras aucun travail, sous peine de condamnation, laquelle n’a pas lieu pour ce qui s’est fait spontanément (en l’air, sans arrêt réel); tandis que pour le divorce, la loi dit (Dt 24, 1): il lui remettra en main, il suffit que l’acte se trouve dans le domaine de la femme (même en l’air).
Pnei Moshe non traduit
ולא שנייא בין על דעתיה דרבי בין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ולפרושי מתני' קאי דהא דתנינן הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים אין חילוק בין לרבי ובין לרבנן דפליגי בהא דלקמן ולכולי עלמא והיא שנחה בר''ה בעינן:
מרשות הרבים לרשות היחיד אבל באידך בבא דמתני' שזרק מר''ה לרה''י בהא איכא בינייהו דלדעת' דרבי אפי' לא נחה ברה''י מתחייב כדלקמן:
דאמר ר' בא בשם רב לא חייב רבי אלא על ידי רה''י מקורה. הא דשמעינן לרבי דס''ל בזורק מרה''י לרה''י דרך רה''י שביניהן דחייב שתים כדאמרי' לעיל בפ''ק היינו דוקא אם הרה''י מקורה היא בהא אמרי' ביתא כמאן דמליא דמי והוה ליה עקירה מר''ה והנחה ברשות היחיד דמה שהוזרק דרך רה''י כמונח דמי והדר הוה ליה עקירה מרה''י והנחה ברה''ר והשתא לרבי כל הזורק מרה''ר לרה''י אפילו לא נחה בתוכו מיחייב אבל דעתיהון דרבנן דלא ס''ל ליחייב בכה''ג ומטעמא הואיל דלא נחה ברה''י א''כ הזורק מרה''ר לרה''י לא מיחייב אלא והוא שנחה ברה''י:
מילתיה דר' יוחנן אמרה. ממילתיה דר' יוחנן שמעינן דרבי מחייב אפילו ברשות היחיד דלאו מקורה היא דאמר ר' אימי בשם ר' יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות ואף על פי שאין קירוי מלמעלן דס''ל אויר מחיצות כממשן כמי שהונחה בהן דמיא כדאמרי' אליבא דרבי לעיל בפ''ק בהלכה א' ומייתי לה נמי לקמיה וכדמוכח מהא דלא השיב ר' יוחנן כן לר' אימי ולפיכך קיבל ר' אימי מיניה דהכי הוא ס''ל אליבא דרבי וא''כ לעולם קסבר רבי ביתא כמאן דמליא דמי ואפילו אינו מקורה:
מתניתא דרבי. לאו אמתני' דידן קאי אלא על מתני' דפ' הזורק בגיטין קאי והתם גרסי' להא בסוף הלכה ג' ואגב מייתי לה נמי הכא. דהתם תנינן היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה גט כיון שהגיע לאויר הגג ה''ז מגורשת ועלה בעי ר' אימי לפני ר' יוחנן מי נימא דהאי מתני' לא אתיא אלא כרבי דאיהו דעביד אויר מחיצות כממשן:
אמר ליה. ר' יוחנן לא היא אלא דדברי הכל היא הכא בגיטין ואפי' רבנן מודו דטעמא משום דמינטר ברשותה בעינן והא מינטר הוא:
ויתיביניה רבי אומר מקורה ואת אומר אינו מקורה. כלומר ואי ס''ד דר' יוחנן אליבא דרבי נמי ס''ל הכי דבעינן רה''י מקורה א''כ היה לו להשיבו מה אתה משיב מרה''י מקורה דבהכי דוקא מחייב רבי לההיא דגיטין דבאויר הגג הוא ואין כאן קירוי ע''ג ועל כרחך משום דטעמא אחרינא איכא בגיטין:
מה בין גיטין מה בין שבת. וקאמר ר' אילא דהיינו טעמא משום דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאיליה בתמיה וכי כאן שנעשית מאליה אסרה התורה דכל זמן שלא הונחה לא נעשית מלאכתו והלכך עד שתתקיים מחשבתו ועד שתנוח אבל הכא בגיטין התורה אמרה ונתן בידה ודרשינן אפי' ברשותה ולאו לידה ממש בעינן והלכך משהגיע לאויר שברשותה ה''ז מגורשת:
שְׁמוּאֵל אָמַר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. הָא לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה אָסוּר. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אָֽמְרָה. אֲפִילוּ לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה מוּתָּר. דְּאָמַר רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. מֵעֲגָלוֹת לָמַד רִבִּי עֲקִיבָה. וָעֲגָלוֹת לֹא לְמַעֲלָה מֵעֲשָׁרָה אִינִּין. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כֵּיצַד. אִית דְלָא תַנֵּי. כֵּיצַד. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר אִית כָּאן כֵּיצַד. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל לֵית כָּאן כֵּיצַד.
Traduction
Samuel dit: R. aqiba prononce la condamnation pour avoir jeté un objet d’une propriété privée à une autre en passant par la rue, si c’est au-dessous d’une hauteur de 10 palmes; mais au-dessus de cette hauteur, c’est permis (l’air englobe plus rien). L’avis opposé de R. Eliézer défend même de jeter au-dessus de cette mesure; car, selon R. Ila au nom de R. Eliézer, R. aqiba déduit l’action de jeter, non de celle de tendre un objet, mais de ce qui se passait pour les chariots du Tabernacle, où l’on tendait les poutres au-dessus de 10 palmes. Selon une version, la Mishna dit ''en quel cas'', ou p. ex.; selon une autre version, elle n’emploie pas ce terme. Selon R. Eliézer, tirant la déduction des chariots, cette démonstration est nécessaire, tandis que, selon Samuel, c’est inutile.
Pnei Moshe non traduit
לא שנו. דפליגי רבנן עליה דר''ע אלא למטה מעשרה בר''ה ובקלוטה כמי שהונחה דמיא או לא פליגי אבל למעלה מעשרה אסור אפי' לרבנן דילפינן זורק ממושיט:
מילתא דר' אלעזר אמרה אפי' למעלה מעשרה מותר. כלומר ממילתי' דלקמיה שמעינן דבלמעלה מעשרה הוא דפליגי ואם כן לרבנן אף למעלה מעשרה מותר דלא ילפי רבנן זורק ממושיט דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר דטעמיה דר''ע משום דמעגלות המשכן הוא למד שהיתה שם הושטה מעגלה לעגלה וזהו למעלה מי' שהרי העגלות היו גבוהות עשרה וא''כ וכי הושטה בעגלות לאו למעלה מעשרה אינון ור''ע יליף זורק ממושיט והשתא לרבנן דפליגי עליה אפילו למעלה מעשרה מותר:
אית תניי תני כיצד. במתני' ואית דלא תני כיצד וכו' כדפרישית במתני':
רִבִּי יִצְחָק בֵּירִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל. זָרַק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִזְכַּר עַד שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי עֲקִיבָה יֵעָשֶׂה כְמִי שֶׁנָּחָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וִיְהֵא חַייָב שְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי חוּנָה. לֹא חִייֵב רִבִּי עֲקִיבָה אֶלָּא עַל יְדֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד הַשְּׁנִייָה.
Traduction
R. Isaac b. Eliézer demanda: lorsqu’après avoir jeté un objet d’une propriété privée sur la voie publique on se souvient à temps de l’interdit, avant qu’il soit dans la rue, suppose-t-on selon R. aqiba, que l’arrêt dans la rue a déjà eu lieu et entraîne la condamnation? N’est-il pas dit ci-après (§ 6) que si, après avoir jeté un objet, on s’en souvient avant l’arrêt, on n’est pas coupable? En effet, répond R. Houna, R. aqiba ne prononce de condamnation qu’en cas d’arrêt final dans une 2e propriété privée; aussi, en cas de rappel avant l’arrêt, on n’est pas coupable.
Pnei Moshe non traduit
זרק מרה''י לר''ה ונזכר עד שהוא ברשות הרבים. החפץ ולא נח עדיין אי נימא דעל דעתיה דר''ע דס''ל קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא וא''כ כאן יהא חייב אפי' שתים ואפי' נזכר הוא קודם שינוח מ''מ מכיון שיצאו מרה''י והגיע לאויר ר''ה כמי שהונח דמי והדר הוי ליה עקירה והנחה הכל באויר ועד שלא נזכר:
אמר ר' חונה. דלאו מילתא היא אפי' לר''ע דלא חייב ר''ע ולומר קלוטה כמי שהונחה בר''ה דמיא אלא על ידי רה''י השנייה שיש כאן שזרקו מרה''י לרה''י אחר ואתעבידא מחשבתו בהא הוא דאמר ר''ע דמה שעבר החפץ דרך אויר ר''ה כמי שנח היא ויש כאן עקירה והנחה מרשות לרשות אבל היכא שזרקו בתחלה מרה''י לר''ה לא אתעבידא מחשבתו עד שינוח ומכיון שנזכר הוא קודם שינוח אין כאן תחלתו וסופו בשגגה ולד''ה פטור:
רִבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר בְּשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הָיָה עוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לְמַעֲלָה מֵעֲשָׂרָה. רוֹאִין שֶׁאִם תִּפּוֹל אִם נָחָה בְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר. וְאִם לָאו חַייָב. וְהָתַנֵּי שְׁמוּאֵל. מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע רוֹאִין שֶׁאִם תִּפּוֹל נָחָה בְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר. וְאִם לָאו חַייָב. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֵין רְשׁוּת הָרַבִּים מִצְטָרֶפֶת. וְהָכָא אַתְּ אָמַר. רְשׁוּת הָרַבִּים מִצְטָרֶפֶת. אָמַר רִבִּי חוּנָה. תַּמָּן שֵׁאִם תִּפּוֹל קַרְקָע שֶׁתַּחְתֶּיהָ רְשׁוּת הַיָּחִיד. בְּרַם הָכָא שֵׁאִם תִּפּוֹל קַרְקָע שֶׁתַּחְתֶּיהָ רְשׁוּת הָרַבִּים.
Traduction
R. Abahou dit au nom de R. Eliézer, ou au nom de R. Yohanan: si, en se trouvant dans la rue, on jette un objet en l’air au-dessus de 10 palmes, on regarde où il tombe; s’il s’arrête dans les 4 coudées voisines, il y a dispense; au cas contraire, il y a déplacement réel, et l’on est coupable. Mais Samuel n’a-t-il pas enseigné: lorsqu’en jetant un objet d’une voie publique à une autre en passant par un bien privé, on regarde où l’objet est tombé, et si c’est dans les 4 coudées voisines, on n’est pas coupable, bien que la distance soit supérieure si l’on y englobe la traversée du bien privé? Comment donc se fait-il que tantôt l’on y adjoigne l’emplacement différent, et tantôt non? C’est que, répondit R. Houna, dans le cas supposé par Samuel, on se trouve dans un bien privé; et si l’objet y retombait, il n’y aurait pas eu de déplacement, ni de culpabilité; tandis que, dans l’hypothèse émise ici, si l’objet jeté en l’air retombait, il se trouverait de nouveau sur la voie publique, après l’avoir dépassée de 10 palmes, et l’infraction est évidente.
Pnei Moshe non traduit
היה עומד בר''ה וזרק. חפץ למעלה מעשרה רואין שאם תפול ותהא נחה בתוך ארבע אמות ממקום שעומד וזרקו פטור ואפי' לר''ע כדאמרי' דלית ליה קלוטה כמי שהונחה בכגון זה ועד שתנוח וא''כ אין כאן זריקה ד' אמות בר''ה ואם לאו אלא שתנוח חוץ לד' אמות חייב ואע''פ שזרקו דרך למעלה מעשרה בר''ה דהוי מקום פטור. ופריך והתני שמואל אליבא דרבי וס''ל כר''ע מר''ה לר''ה ורה''י באמצע רואין שאם תפול ותנוח בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב והרי הך הנחה שהוא בר''ה ובדין הוא דלרבי דמחייב במר''ה לר''ה דרך רה''י שבאמצע ומטעמא דקלוטה באויר רה''י כמאן דמונח דמי א''כ אפי' נחה בתוך ד' אמות בר''ה ממקום שזרק ליחייב אלא ודאי דהיינו טעמא דמכיון דסוף סוף עד שתנוח בר''ה הוא דבעי' אין ר''ה שבצד זה לר''ה שבצד זה מצטרפות למיחייביה אפי' תנוח בתוך ד' אמות וא''כ קשיא דתמן את אמר אין ר''ה מצטרפת ואפילו הוא עובר דרך הרה''י ד' אמות בר''ה מיהת בעינן והכא את אמר ר''ה מצטרפת שהרי זה זרקו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור ואת אמר שאם תפול חוץ לד' אמות ממקום שזרק חייב א''כ ר''ה שבצד זה במקום שעומד והוא קודם שהגיע למעלה מעשרה ור''ה שבצד זה אחר שתרד מלמעלה מצטרפת לד' אמות ומ''ש מההוא דתני שמואל:
אמר ר' חונה. דודאי שנא ושנא הוא דתמן שהחפץ עובר דרך הרה''י ושאם תפיל שם הרי קרקע שתחתיה רה''י ואם כן הואיל ורשות אחרת מפסקת בעינן עד שתנוח חוץ לד' אמות אבל הכא דזרקו דרך המקום פטור וסוף סוף אע''פ שהגיע למעלה מעשרה הרי אם תפול אף משם קרקע שתחתיה ר''ה הוא והלכך כל הד' אמות הן בר''ה וכל מקום שתנוח הוא בר''ה ואין כאן רשות אחרת מפסקת אלא דאנן ד' אמות בר''ה הוא דבעינן ואם יש ממקום שזרקו למקום שתנוח ד' אמות מיחייב הוא דכוליה מקום חיובא דד' אמות בר''ה הוא דהויא ואין רשות מפסיק ביניהן בכל מקום שתנוח:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source